טעימות על קצה המזלג

הפתיח לספר "קווי גובה" של ד.א. קיבוצניק, איש צבא ובעל חזון

בפגישתי הראשונה עם דני חשבתי לעצמי שההגדרה "מלח-הארץ" היא היא התמצית האמיתית של אישיותו של דני. על-פי אחת ההגדרות המילוניות: "מלח הארץ" – "כינוי לאדם בעל שורשים עמוקים בארצו ובאדמתו, שיכול לשמש מופת בתרומתו לחברה, ובנכונותו להירתם למשימות לאומיות וחברתיות".

ואכן, דני, כמאמר המשורר שאול טשרניחובסקי, הוא "תבנית נוף מולדתו", ששורשיו נטועים במעין חרוד, מתחת לאיקליפטוסים המרשרשים ברוח, למרגלות הגלבוע, אותו גלבוע עליו אמר דני, כי גם אם יעצום את עיניו, הוא יכול לראות את הגלבוע מכול זוויותיו.

דני היה איש אדמה במהותו. הוא אהב למולל את רגבי העפר, לבחון את צמיחת העלווה המתחדשת ולחוש את הרוח המשתובבת בין הצמחים, מסיטה את מי הממטרות, משנה את כיווני הצמיחה. למרות שמעולם לא למד אגרונומיה, היה אגרונום בנשמתו, כזה שיודע ומבין את טבעם של הצמחים. אלא שהחיים נשאו אותו לכיוונים אחרים, ופעם אחר פעם, התנתק מאדמתו לטובת העשייה הצבאית-לאומית.

דני, מאחרוני דור הפלמ"ח, השאיר חלל עצום בלבותיהם של בני משפחתו הקרובה כמו גם משפחתו הענפה – משפחת הלוחמים לדורותיה, מאז הפלמ"ח ועד ימינו.

לדני זוג עיניים נוצצות ומבריקות, המלוות בתנועתן את רצף המחשבות הזורמות בראשו ללא הפסקה – חוקרות, מתעניינות, רוצות להבין ולדעת. עיניים אלו שיקפו את ראייתו העמוקה והחדה פנימה והחוצה.

ביכולת הניתוח המבריקה שלו, בעיקשותו ובחוכמתו, השכיל לפתח וליצור יש מאין. כך היה ביחידת המסתערבים של הפלמ"ח, אליה הגיע בשלביה הראשונים, כך היה בתפקידו כקצין מודיעין, תפקיד שהיה צריך להיבנות ולהתמלא בתוכן יצירתי, ברמות השונות של הפיקוד, וכך גם בכל התפקידים שמילא. על קברו הפתוח של דני אמר האלוף אלעד פלד, מי שהיה מפקדו של דני בזמן "מלחמת ששת הימים": "זכיתי שדני יהיה לצדי במלחמת ששת הימים, במערכה בצפון השומרון ובדרום רמת הגולן. דני לא היה רק קצין מודיעין. הוא היה יועצי הטוב והקרוב. כשניצבו בפני דילמות קשות, הכרוכות בהחלטות של חיים ומוות, ידעתי כי עצתו ודבריו של דני, יהיו תמיד שקולים, עמוקים וכנים"…

…דני ידע לתת תשובות אבל יותר מכך, לשאול שאלות. הילד שבתוכו לא הסתפק במוסכמות, בקבלת הנתון, הוא שאף להבין את הדברים מראשיתם, מהשורש – ואם לא די בכך – להכיר את אדמת הצמיחה שהקיפה אותו. בשאלותיו, אִתגר דני את הסובבים אותו, מפקדים ופיקודים, מנהלים וראשי מדינה. שאלותיו חתרו תמיד למקומות העמוקים ביותר של האמת, ולא פסחו על דילמות צבאיות, כמו גם ערכיות ומוסריות, מהמדרגה הראשונה. הוא מעולם לא חשש להגיד את האמת, גם אם לא תמיד היתה ערבה לאוזני השומעים.

…בראייתו מרחיקת הלכת, ביכולתו לקרוא את המפה הכוללת, עד אחרון הקווים הטופוגרפיים שבה, תרתי משמע, יכול דני לצפות מהלכים רבים טרם זמנם, ואלה שלובים בסיפור חייו שלפניכם.

 *****

מתוך "אבני דרך", סיפורו של י.ש. איש צבא ואיש עסקים

אחת התמונות שעולות בראשי מאותם ימים בביתניה, אבא פועל חקלאי – לרשותו זוג פרדות, שאחת מהן עצבנית, או "משוגעת" בעגת העגלונים, בועטת ומסוכנת. דווקא אני, הזאטוט בן השלוש, זכיתי ליחס מועדף אצל כל בעלי החי שבחווה. יום אחד הסתבכה "המשוגעת" ברתמה ובמושכות, והחלה מקפצת ובועטת לכל עבר. עוד אבי מנסה להתיר את הסבך, ניגשתי מתחת לבטנה והוצאתי את המושכות מבין רגליה האחוריות. אבא קפא על עומדו, החוויר והדיבור נעתק מפיו. כשיצאתי, כמנצח והמושכות בידי, התפרקה חרדתו בהצלפת שוט על גבי.

אולי אבא קיים מצוות "חוסך שבטו שונא בנו" אבל מיד התמלאו עיניו בדמעות שלא הצליח להסתירן. זו הייתה הרמת היד הראשונה והאחרונה של אבא, ואלו היו הדמעות היחידות שראיתי בעיני אבי, עד יומו האחרון.

בהיותי כבן שמונה, הגיעה לחווה משפחת … עם ארבע בנות. הבת הבכורה הייתה מבוגרת ממני בשנה, ובתוקף הנסיבות הפכה חברתי למשחק. הרבינו לשחק יחד וכשהגעתי לגיל תשע וחברתי לגיל עשר, החלו להנץ ניצני הגירוי והמשיכה המינית. ניסיתי ליישם את מה שראיתי פעמים רבות, בעולם החי בחווה. היו אלה ניסיונות בוסר ראשונים.

יום אחד, בעודנו מגלים את העולם החדש ש'בינו לבינה', התקרב אביה של הילדה ובחמת זעם סטר לשנינו ואותי משך באוזני עד הבית וסיפר לאמא על מעללי בנה בחורשת האיקליפטוס שלחוף הירדן. אמא הזדעזעה עד עמקי נשמתה וניצתה בה חמת זעם להשחית על "הגועל נפש", כפי שנהגה לומר. היא גררה אותי אל הספסל האחורי והפליאה בי את מכותיה, תוך שהיא מטיחה בי דברי תוכחה, על עגמת הנפש שאני גורם לה ב"מעשים שלא יעשו."

המכות ההן, שהכאיבו מאד בגבי ובישבני, לא חרצו בהם צלקות. לעומת זאת, הצלקות שנצרבו עמוק בתודעתי, על כל מה שקשור ליצר ולחשק מיני, גרמו לי שנים רבות של חיבוטי נפש ועכבות. ועל כך נטרתי לאמא במשך שנים רבות.

למרות הזיכרון הכואב שנלווה לסיפור, בכל פעם שאני שומע את שירה של נעמי שמר "חורשת האיקליפטוס", צף ועולה בי אותו זיכרון ילדות מחורשת האיקליפטוס שלחוף הירדן.

*****

מתוך "כוחו של גורל", ספרו של מ.ש. איש חינוך

…וכפי שספרתי, הלימודים לא היו בדיוק החלק אליו נמשכה נפשי, ובעיקר לימודי הלטינית. כאשר נודע לאבא שנכשלתי בלטינית, "זכיתי" לקבל ממנו כמה מכות הגונות ובנוסף – הודיע לי שהחופש הגדול שלי יומר בעבודה. חברי, שראו את פני החבולים גיחכו ואמרו: "שמענו על ההתנגשות של היד של אביך עם הפנים שלך". לא עזרו תחנוני לבטל את רוע הגזירה וניסיתי לגייס לעזרתי את חברו הטוב של אבא שהיה בעליו של מלון בעיר. החבר דווקא הבין ללבי, וניסה לשכנע את אבא, אלא שהוא התעקש, ומחוסר ברירה הלכתי לחפש עבודה. מכיוון שזה מכבר קיבלתי מאבא זוג אופניים טובות מתוצרת גרמנית, וזאת לאחר שימים רבים נדנדתי לו "אבא, אופניים" (בעברית כמובן), החלטתי לחפש את מזלי אצל מתקן האופניים שאצלו ביקרתי לעיתים.

אם אפשר לחשוב במימדים של גורל, הרי שהתעקשותו זו של אבא הצילה, מאוחר יותר, את חיי שנינו. ואכן, מתקן האופניים נענה לבקשתי והסכים לקבל אותי לעבודה. בתחילה, קיבלתי רק עבודות של שטיפת הרצפה, ניקיון כללי וניקוי האופניים. בעל החנות, שכמובן לא דיבר אתי על שכר, הבטיח לי, שאם לא אעשה את עבודתי כשורה, אחטוף ממנו מכות רצח. אולם לאחר שבעל החנות התרשם מעבודתי, החליט להעלות אותי לדרגת שוליה שלו. כאשר ביקש ממני אוֹם לבורג מסוים, לא ידעתי איזה הוא האום המתאים. לאחר שהעניין חזר על עצמו מספר פעמים, התרגז עלי בעל החנות ואמר לי: "אני אלמד אותך איך מורידים בורג ואיך מודדים אותו, ואתה לא תבלבל לי יותר את המוח". הוא לקח מכשיר בשם "קליבר", הראה לי איך מודדים את עוביו של הבורג ואת אורכו, ואני למדתי את התורה……..

………. בימים הראשונים אבא ואני לא הצלחנו להשתלב באף קבוצת עבודה שיצאה. לאחר כמה ימים, בעודנו עומדים במסדר, הגיע איש S.S. וצעק "בעלי מקצוע במכניקה עדינה שיצעדו קדימה". אבא, שידע היטב גרמנית, החליט שמכניקה עדינה היא בוודאי מקצוע קל והחליט שאנחנו נצעד קדימה. וכך, אבא ואני, ועוד כמה עשרות אנשים, הובלנו בשורות של חמישה למגרש גדול, מרחק כמה מאות מטרים מהצריף שלנו, שם נדרשנו להסתדר בטור אחד. בתחילת השורה עמד גרמני במדי ארגון "טוד" – ארגון העבודה הגרמני, שארגן את מערך הכלכלה המלחמתית בגרמניה. לצדו עמד גרמני שהיה אמור לערוך את בדיקת ההתאמה של האנשים למקצוע. על שולחן עמד בורג וקליבר, וכל "נבחן" נדרש למדוד ("מסל" בגרמנית). מי שיודע להשתמש בקליבר ולמדוד, חזקה עליו שהוא בעל מקצוע. כשהגיע תורי, הודיתי לאלוהים על אותו מתקן אופניים שהורה לי את התורה הנשגבה הזו. מיד ידעתי איזה כפתור צריך להזיז כדי למדוד את הבורג והאיש אפילו לא המתין שאומר לו את התוצאה ושלח אותי ימינה. אבא, שהגיע אחרי, נכשל בבחינה ונשלח שמאלה. באותו רגע חלפה בראשי מחשבה כי זהו רגע הפרדה שלי מאבא ותהיתי איך אני יכול להצטרף לקבוצה שלו. אלא שלא נדרשתי לעשות זאת שכן אבא, בתושייה רבה, הצליח לחזור שנית לקבוצה של הנבחנים. כאשר הגיע תורו אמר לו הגרמני: "אתה כבר היית פה" ואבא השיב: "נכון, אבל אני פיימכניקר". הגרמנית שבפיו של אבא גרמה לגרמני לעצור עוד רגע לפני שהוא משלח אותו ושאל: "איזה פיימכניקר אתה?" ואבא ענה לו בביטחון "אני מתקן מכונות כתיבה" ולשאלתו של הגרמני – איך זה שאתה לא יודע להשתמש בקליבר ענה אבא "אנחנו לא צריכים לטפל בקליברים שכן אנחנו תמיד מחליפים את החלקים בחלקים אורגינאליים". כנראה שהאיש התרשם מאבא ומהגרמנית שבפיו יותר מאשר מהמקצוענות שלו, ושלח אותו אל הקבוצה שמימין, הקבוצה בה עמדתי אני.

*****